הפתיחה — הכרזת החג ובשורת מיכאל
« בשם האב, והבן, ורוח הקודש — האלוהים האחד. »
« המִמְרָא שאמרו אביו הנכבד, הארכיבישוף הקדוש אנבא אתנסיוס, ארכיבישוף העיר הגדולה אלכסנדריה; והוא מבשר בו את מיתת האבות הצדיקים — אברהם, יצחק ויעקב. ביום העשרים ושמונה לירח מסרי נמצא באוצר המדע הקדוש, מן האבות הקדושים, סיפורם; ישמרנו תפילותיהם, וישגיחנו מניסיונות האויב. אמן, אמן, אמן. »
« והדרשה הזאת נעשתה לאבות הצדיקים ולמלחמותיהם — לזכר עולם עד אחרית הדורות; ולמען התועלות היפות והלימודים הנפלאים שנמשכו מהם: מן המסורות האמתיות שנמצאו כתובות בספרים הקדומים, ומאשר העיד עליהם רוח הקודש וגלה להם את כל ענייניהם. »
« ויהי ביום העשרים ושמונה לירח מסורי, והנה נמצא באוצר המדע העליון, מן האבות הקדושים והשליחים הטהורים, סיפור יציאת אבינו אברהם מן הגוף — ויצא מן העולם הזה ביום העשרים והשמיני לירח מסורי; וגם זאת לקיבוץ העמים אל חיק אברהם, כי בניו יצחק ויעקב, בעלי המעשים הנאמנים והרצויים, עמדו אז לתהלוכת נחמתו. וביום ההוא בעצמו קבעו האבות הקדושים את היום המבורך הזה, וישמנו אותנו מן הנאחזים באמונה האברהמית הישרה — הנצמדים בכל המדע והמלחמה הטובה, והמתהלכים בכל נוהגי הקודש — להיות יום זיכרון וחֶסד נצחי, ולהיות זכר ברכתם עמנו בכל דור ודור, עד אחרית העולמות. אמן, ואמן, ואמן. »»
« וכך גם אבינו יעקב: ביום העשרים ושמונה לירח המסורי ההוא נשתלחה מלאכותו, ונתקבל לשמים בשלום — בשעה שהודה לאלוהים ויְרוֹמְמֵהוּ במשיח. ויקהלו אליו כל ביתו, קטנם וגדולם, בוכים עליו ומכאיבים לבם, ויאמרו: תלך מאתנו ותניחנו יתומים! ויאמרו לו: אבינו, הלא אתה עשה עמנו חסד, בעת שאנו גרים בארץ נכר? ויען אותם יעקב ויאמר: אל תיראו — האלוהים אשר נגלה אלי בארם נהרים ויאמר אלי: אנוכי האל אלהי אביך, אל תירא — הנני עמך עד עולם; וזרעך שאחריך, הארץ הזאת אשר אתה עליה אתננה לך ולזרעך אחריך עד עולם. ואל תיראו מרדת מצרים, כי אעשה אתכם שם לעם גדול ורב, וישים יוסף ידיו על עיניכם. »»
« ויהי אחר הדברים האלה, וישתנו ימיו; וישלחו את הבשורה אל יוסף כי אביו חלה. ויקח את שני בניו אפרים ומנשה ויבא אל יעקב אביו, ויאמר יוסף: אלה בני אשר נתן לי האלוהים בארץ מצרים. ויאמר ישראל: קרבם נא הנה; ועיני ישראל כבר הכהיכו מרוב זקנתו, ולא יכל לראות. ויקרבם אליו וינשקם; ויצו יוסף את בניו להשתחוות לארץ — אפרים ומנשה; ויקרב יוסף את מנשה וישימהו לימינו, ואת אפרים לשמאלו. ויחלף ישראל את ידיו בשכלו — וישים ימינו על ראש אפרים, ושמאלו על ראש מנשה — ויברכם. »
הערת המהדיר: הפתיחה כולה היא מסגרת ליטורגית — כרזת החג (28 למסורי), ייחוס החיבור לאתנסיוס, והצבעה על "הספרים הקדומים" כמקור. הנרטיב עצמו נפתח בפסוק "וישתנו ימיו" — בשורת החולי של יעקב — ומכאן ואילך הולך בעקבות בראשית מז. התרגום נערך מן הנוסח הערבי שבכתב־יד פאריס BnF Arabe 132 (f.2v–24), מתוך תמלול עצמאי של הסריקות, בהצלבה מול תרגום Kuhn לנוסח הקופטי.
תגובות