בעת ההיא אמר אבינו אברהם אל שרה אשתו: הושיבי את בני וסכי את ראשו בשמן הטוב, כי היום אצא לדרכי ואשוב אליכם בשמחה. ותקם שרה אל בנה, ותרחצהו ותסכהו ותנשקהו, ותאמר לו: לך לך, בני, עם אביך, בשלום ה׳; ושאלתי מן ה׳ אלהי שילוה אתכם וישיבכם אלי שלמים ומרוויחים. ואחר כן אמרה בלבה: תודה לה׳, שהגיע את בני לפרקו, עד אשר יצא עם אביו; ותהי שמחתה בו שלמה, וילך ויסע בעולם; והיא ידעה את הדבר ואת הסוד הקשור בין האלהים ובין אברהם, ולא ידעה כי ה׳ מנסהו ובוחן את סבלנותו ואת אמונתו, וכי הוא עתיד להראותו סוד גדול. [1]
ויקח אבינו אברהם את הסכין ואת החבל, והדמעות חנקוהו. [2] ויצאו מאת שרה, ותשא עיניה השמימה ותאמר: בזכות אדם ונח, אדון המלאכים, מבקשת אני מלפניך שתחזירם אלי שלומים, עושים מעשים טובים ומשבחים טובים. ויסעו, ויצחק רוכב ועמו שני נערים, ויבאו אל ארץ המוריה.
ויהי בחצי המדבר, ויעמד יצחק ויבך בכי גדול. ויפן אליו אביו ויאמר: מה לך בוכה, בני, קרת עיני וחביבי? ויאמר יצחק אל אביו: איך לא אבכה, ואני רואה את העופות מתלחשות זו עם זו, שופכות עלי דמעות וסופדות לי, וקולן אומר לי: הרי אתה הולך להישחט, ואבי משתיקני בדברים האלה ואומר: בן ידיד ה׳; והנה גם ההר מקונן עלי ואומר לי: עוד אראה את שחיטתך, יצחק, אין טוב בך. [3] ואם כן, אבי, איך לא תראני בוכה ומתאבל על נפשי ואומלל? אוי לי, אבי, על מה שעלה בידי; מי שמע מעולם ששחט אדם את בנו? ועתה, אבי, שואלך אני באלהים, אל תכחד ממני דבר: הנה העצים אשר עמנו והאש גם היא, ואיה השה לעלה? [4] ואם כך הוא הדבר — שחטני כאשר תרצה, אבי, וה׳ האלהים ינחנו אל הנכון.
ויאמר הזקן אברהם אל בנו: דע לך, בני וקרת עיני, כי יקר אתה לי מכל הבריות ואהוב מכל האדם; ולרבנו האלהים חפץ, ונשלימהו. ויאמר יצחק אל אביו: ולמה לא הודעת לשרה אמי, שהיתה סופדת עלי ביום מותי ונפרדת ממני, ויתנחם לבה בעבורי? ויאמר לו אביו: בני, לא ידעת — אמנו נפרדה מאתנו ואמרה: ה׳ האלהים ישיבכם אלי בשלום; ועתה לך, בני, כי לה׳ הדבר קל ונוח. [5]
ויסעו, וכבאם אל ההר, עמד יצחק ובכה. ויפן אברהם אליו ויאמר: מה לך בוכה, בני, קרת עיני? ויאמר יצחק: איך לא אבכה, ואני רואה את העופות מתלחשות על נפשי ואומרות לי: יצחק, בכה מאוד, כי על ההר הזה יתאבל אביך וישחטך, וההר לא יוכל לשאתך ולא לסבול. [3] ויבך אברהם עד אשר הוגבה ההר מבכיו; וכשמעו את בנו אומר לו: אבי, אל תשחטני — התחזק אברהם ויאמר אל בנו: חזק את לבך, בני, אלהי הרחמים יכלכל את הדבר בטוב ובנכון.
וכעלותם על ההר, עמד יצחק ובכה. ויאמר לו אביו: מה לך בוכה, בני? ויאמר יצחק: בואה נא ושמעה מה אומרת לי הארץ, אבי: הנה עמך סכיני ומעצד ועצים ואש, ואין עמך שה לעלה; [4] ובי אתה מבקש להקריב לידיד ה׳ קרבן — הרי הזבח אני, ועל ההר הזה יהיה קברי. ויאמר לו אביו: פורקן לבי, קרת עיני, כי בחלום ראיתי שאני שוחטך לידידי ה׳, ומקריבך קרבן, ויקבלנו ממני, והיה לך לאור לפניך ביום הדין. וישב והעמידו על דעתו ועל אמונתו, ויאמר לו בנו: אבי, עשה כאשר תרצה, כי הנני מן הסבלנים; עשה בי ככל אשר תחפוץ, עשיה גמורה; אילו הודעתני, אבי, בהיותי אצל אמי — כי אז היתה מתאבלת עלינו. [6]
תגובות