ויחזק אבינו אברהם את הנער ויכפתהו, ויאסר את ידי הנער עם רגליו בחזקה, בכל כוחו אשר היה נותן בו; ויישב את נפשו לשחוט את בנו היקר לו. ויאמן יצחק בשחיטה ובטוב, וימסר את נפשו ביד אביו. וה׳ נוכח, בוחן לבות וכליות, רואה את אשר עשה אברהם; ויתמהו כל מלאכי השרת, וכן אדון המלאכים, ה׳ אלהי העולמים; ויברך אלהים את יצחק ואת אברהם אביו לפני המלאכים ולפני כל העומדים. [1]
ויאמר אבינו אברהם אל בנו: בני, אין מנוס לסכין הזאת מן הצואר, והרצון לה׳. ויאמר יצחק אל אביו: תודה לה׳, שנסני באשר לא נסה בו אדם זולתי; אלהים, אלהי אדם ונח, אדון המלאכים והבריות, שואל אני מלפניך שתסעד את אבי ואת אמי בכל אשר יהיה מן הנסיון בעבורי.
ויאמר יצחק אל אביו: אבי אברהם, אסור את ידי ואת רגלי במוסר חזק, פן תפרד גויתי בין ידיך מחום הסכין, ותנתז עליך מדמי טפה, ותראנה אמי שרה, ויגדל צערה עלי, ותדע כי שחטתני. ואני, אבי, הרי נפשי בידיך; עשה כאשר תראה נפשך, כי תמצאני מן הסבלנים. ועתה, אדוני, אם נטלת את שיבת אברהם ולא השבת לו את בנו — שלך הגבורה והגדולה. וכדברים האלה וכיוצא בהם היה יצחק אומר לאביו. [2]
ואילו העופות והחיות וההר, כשמעם את דברי יצחק לאביו, אבלו עליו אבל גדול. [3] ואבינו אברהם היה אומר לבנו: בני וקרת עיני, אין מנוס משחיטתך, והנך מוקרב קרבן לה׳. ויבך יצחק ויאמר אל אביו: אבי, הגד נא לי, במה תענה את אמי כאשר תשוב אליה ואני אינני עמכם? והיא תשאלך.
ויאמר אברהם אל ה׳: אדוני, לא חדלת מהיות לי עוזר ושומר מיום בראתני, ואני שואל ממך אחרית, שתורישני בן חכם בעל דעת שלמה, ותתן לי אותו ואשמח בו שמחה גדולה; ועתה, אדוני, צויתני לשחטו בידי — הנה הדבר; לא מקושי לבי עשיתי כן, כי אם הרצון לך, בנסיון עבדך; ואתה יודע כי רפה ידי משחט את הנער, מרוך לבי; ואם רצונך וחפצך — אשחטהו; ברוך אתה, עושה נפלאות. ואני, ה׳, לא יכזב דברך אשר הבטחתני, כי יהיה זרעי כחול אשר על שפת הים וכמספר כוכבי השמים ורוב מספרם; ברוך אתה, אלהי, מה נאים מעשיך, כי פועל אתה כרצונך; הנה, ה׳, נפלאותיך אדירות.
ויאמר יצחק אל אביו: אבי, אל תיגע את נפשך, ואל ירבה צערך עלי; הקרב עתה בכונה טובה ובלב נקי, בחזק עצה ואומץ רוח, וכסה את עיני בידך, והסב את פניך ממני, ומסר את הדבר לה׳, אלהי השמים.
ויקח אבינו אברהם את הסכין בידו לשחט בה את בנו; וכשהטהו והטה את צוארו וכפף את ערפו ואחז בסכין — מיד בכו עליו השמים והארץ והיבשה והים והשמש והירח, כראותם את הפלא הגדול הזה אשר נגלה בו. [4]
ויאמר יצחק: מה יהיה, אבי, מענך לאמי, ומה תאמר? ואני יודע כי לא תכזב ולא תכחד ממנה דבר, ולא את אשר תעשה לי; וכאשר תאמר לה: אסרתי את ידיו ואת רגליו במוסרות, ואשחטהו בסכין — איך יהיה אז, בראותה את הנערים חיים ואותי לא תראנה עמם; ובקראה לי בשמי ולא אעננה — איזה שמים יכילוה, ואיזו ארץ תשאנה, ואיזה חדר יצפיננה? שאל נא את ה׳ השמים והארץ, כי ביכלתו יסעד את שני הזקנים, אבי ואמי, על אשר נתנסו בעבורי.
ויאמר עוד אל אביו: אבי, כאשר תשוב אל אמי, העבר נא לה ממני שלום רב, ואמור לה: שרה, בנך יצחק שואל לשלומך, והוא משתוקק לראותך מאוד; וחפץ היה להצטייד מריחך, ואת תצטיידי מריחו; הוא ישפך עליך מדמעותיו, ואת תשפכי עליו מדמעותיך.
ויאמר אל אביו: מבקש אני ממך, אבי, שתרצני, ואל תספוד, ואל יבהל לבך עלי; כסה את עיני, ונפרד ממני בשחיטה רוחנית, ואל תבך ואל תתאבל עלי, אבי. ויאמר אבינו אברהם: מודה אני לך, אלהי ואדוני, על אשר חננתני, כי חננתני במה שלא זכה בו אדם זולתי — ששוחט אדם את בנו וקרת עינו.
ואילו יצחק, אחי, מוטל ואסור, ויד אברהם אביו אוחזת את הלחי, ובידו השנית אוחז הוא את הסכין. ויצעק יצחק מתחת יד אביו ויאמר: הריני נפרד ממך בשלום, אבי; עשה כאשר צויך ה׳. וישאו המלאכים תפלה ויאמרו: נתקיים מפי הרחמן, כי ידיד אלהים תקרא, אברהם. ויאמר אברהם: בשם בורא השמים והארץ; אלהים, ברחמיך קבל ממני את קרבני.
וינע את הסכין בידו שלוש פעמים; ובאותה שעה קרא אליו ה׳ מן השמים ויאמר: אברהם, נאמנת היית לי בכל אשר הבטחתני, ולא כזבת בהבטחתך; הבט נא אחריך וראה, כי ידעתי את כנות לבך ואת תום רוחך; עתה הנח לנער ויחי. ויפן הזקן אברהם אחריו, והנה אילן צומח אצלו בראש ההר, והנה אצל הזקן איל אסור, בעל שלושה צבעים: אדום, לבן וחום. ומיד התיר אברהם את בנו ממוסריו; ויקומו אל האיל אשר ראה, ויתירהו וישחטהו, וישרף את העולות אשר בו באש, ויקח את החלבים ואת העור עמו, ויצא אל ביתו, אל אמנו שרה. [5]
וכספרם לה את המעשה — והיא בוכה; ואת אסוריו וכפתיו של יצחק — והיא מתאבלת ובוכה; וישב יצחק ומספר לה ומגיד לה ומשיח לה את יסוריו אל חיקה, והריחה את ריחו בצעקה ובכי גדול, עד אשר נקבצו עליהם עולמות רבים; ושרה מודה לאלהים ואומרת: תודה לה׳, אשר לא הבדיל ביני ובין בני. [6]
וככה, אחי, מה שעבר על אבינו אברהם ידיד ה׳ צבאות בנסיון. וראוי לכם, אחים ואהובים, שיסעדכם אלהים בימינו החזקה; כי כאשר יבחן אחד מכם בנסיון גדול — בין בעניני דת, בין בעניני ממון, בין במות בנים, בין בכל דבר אחר מאת ה׳: מחלה או פורענות מתלאות העולם השחוח הזה — הקריבו לאלהים תחלה את השבח ואת התודה ואת ההדר, ואמרו: ברוך שם ה׳ בכל עת ושעה; למען תהיו לפני אלהים נגמלים בטובות; וה׳ האלהים ימחה את העונות ואת החטאים, ויתן לנו עם האבות הקדושים חלק ונחלה וירושה ושותפות עם אברהם ויצחק ויעקב במלכות השמים, בתחינת הבתולה הטהורה, אם האור והחיים, וכל הרוגי המלכות והקדושים; ורחמי ה׳ על הכותב והקורא והשומעים, אמן.
קונטרס התיקונים
כל אשר נשתנה מן הנוסח הקודם רשום כאן: תחילה הקריאה הקודמת (מסומנת בקו חוצה), ואחריה הקריאה החדשה, ולבסוף טעם התיקון. שני תיקונים אלה נחשבו לתיקוני יסוד של המהדורה, ולפיכך נתלוו בציטוט המקור הערבי; יתר התיקונים נעשו על פי סדר הופעתם בנוסח.
א. תיקוני יסוד
תיקון 1 · פרק ד: במקורותינו ״וכשתקראני בשמי ולא אענך — איזה שמים תכילני, ואיזו ארץ תשאני, ואיזה חדר יצפינני״ — נתוקן: ״ובקראה לי בשמי ולא אעננה — איזה שמים יכילוה, ואיזו ארץ תשאנה, ואיזה חדר יצפיננה״.
המקור: ولما تناديني باسمي ولم اجاوبها فايما سماوات تحويها واي ارض تاويها واي غرفه تخفيها
תיקון יסוד. במקור כל המחרוזת בגוף נקבה שלישי: אין הכוונה לשאלתו של יצחק על עצמו אלא ליגונה של שרה, שאין שמים כיליהו ואין חדר יסתירנו. השבת הכינויים מחזירה את הפאתוס אל ציר הרגש של הסצנה.
תיקון 2 · פרק ד: במקורותינו ״אברהם, העברתני על מה שהבטחתני״ — נתוקן: ״אברהם, נאמנת היית לי בכל אשר הבטחתני״.
המקור: يا ابراهيم فقد صدقتني بما اوعدتني به وما كذبت بوعدك
תיקון יסוד. הנוסח שלפנינו סתום ואין לו טעם; המקור: צדקתני — נאמת לי ולא כזבת בהבטחתי. זו הכרזת הגמול ברגע השיא, והושבה לפשטה.
ב. תיקוני נאמנות למקור
-
פרק ב: ״קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת״ — ״קרב נא את בנך, את ידידך״. המקור: קרב את בנך ואת ידידך ואת קרת עינך; ״יחידך״ ו״אשר אהבת״ הדהוד מקראי שהוסיף על האמור במקור, והוסר.
-
פרק ב: ״ואל תודיע לאהלך״ — ״ואל תודיע לביתו״. אהאל שבמקור — בני ביתו של הבן; הכינוי הושב אל הראוי לו.
-
פרק ב: ״ודימה שתהיה קרבנו עומדת לעולם״ — ״וידמה כי קרבן עומד לעולם״. יישוב המין; וכן הושמטה הכפילות.
-
פרק א: ״אמר בלבו: המראה הזה מענה אותי״ — ״אמר בלבו: אני מהרהר במראה הזה — מה היא״. הצירוף שבמקור מקוטע; הושב על פי עדות ההמשך: הרהור במראה ויראת שמא מן השטן הוא.
-
פרק א: ״שתנקהנה תינוקות ותינוקות״ — ״שתנקנה לנו בנים ובנות״. במקור: שתניקנה לנו בנים או בנות; הכפילות העברית אינה ניכרת בכתב בלא ניקוד, והושבה לשון המקור.
-
פרק א: ״והשטן הרשע״ — ״והשטן הארור״. אללעין שבמקור — הארור, המקולל; תוארו המקורי הושב.
-
פרק א: ״את יצחק אהב מכל״ — ״אף את יצחק אהב״. המקור אינו מעמיד את יצחק בראש סולם האהבה אלא אומר כי אף אותו אהב; ההגברה הוסרה.
-
פרק ג: ״וישיבכם אלי שלומים ונצוחים״ — ״וישיבכם אלי שלמים ומרוויחים״. ע׳אנמין — לשון ריוח והצלחה של שבים מדרך; ״נצוחים״ הטתה את הענין לנצחון.
-
פרק ג: ״את העופות מקוננות זו על זו וסופדות דמעות עלי״ — ״את העופות מתלחשות זו עם זו, שופכות עלי דמעות וסופדות לי״. תנאג׳י — מתלחשות זו עם זו; במקור שני מעשים, התלחשות וספידה, ולא אחד.
-
פרק ג: ״יעכב אביך וישחטך״ — ״יתאבל אביך וישחטך״. יתבכיד תיבה עמומה; לפי ההקשר — מן שרש אבל, וכן הושבה.
-
פרק ג: ״בא ואשמע לך מה אומרת לי הארץ״ — ״בואה נא ושמעה מה אומרת לי הארץ״. יישוב התחביר; כך פשוטו של מקור: בוא ושמע.
-
פרק ג: ״היה הדבר קשה עליהם״ — ״כי אז היתה מתאבלת עלינו״. הסופית שבמקור משובשת; לפי עדות הדברים — שאלמלא כן היתה אמו מתאבלת עליהם קודם לכן.
-
פרק ג: ״כי לה׳ הדבר קל ונכון״ — ״כי לה׳ הדבר קל ונוח״. סכנה — מנוחה ונחת; ״נכון״ הטה מן הענין.
-
פרק ד: ״אם נחת משיבת אברהם והשיבות לו את בנו״ — ״אם נטלת את שיבת אברהם ולא השבת לו את בנו״. פסוק קשה: נשיאת השיבה — לשון מיתה בצער; והשלילה שנשמטה במקור הושבה, שאין שיבה והשבה כאחת.
-
פרק ד: ״וה׳ יושב ובוחן לבות וכליות״ — ״וה׳ נוכח, בוחן לבות וכליות״. חאצר שבמקור — נוכח; התוספת הוסרה ונשתמר הכינון היפה במקומו.
-
פרק ד: ״הפלא הגדול הזה (בלא המשך)״ — ״הפלא הגדול הזה אשר נגלה בו״. סעיף קטוע שבמקור הושב על דרך הענין.
-
פרק ד: ״נגזר מפי הרחמן״ — ״נתקיים מפי הרחמן״. צח עלי — נתקיים ונאמת; הכרזת המלאכים היא על קיום הבטחה, לא על גזירה.
-
פרק ד: ״והנה איל זקן אסור״ — ״והנה אצל הזקן איל אסור״. באלשיח׳ שבמקור — אצל הזקן, הוא אברהם; אין האיל זקן, אלא שהוא אסור אצל הזקן.
-
פרק ד: ״והנה אילן נטוע אצלו״ — ״והנה אילן צומח אצלו״. נבת — צומח עתה, נס לעינים; ״נטוע״ טשטש את הפלא.
-
פרק ד: ״ומשיח לה את שיחו אל חיקה״ — ״ומשיח לה את יסוריו אל חיקה״. ט׳אמתה — עולתו ויסוריו; לשון הסבל הושבה למקום הרכוכה.
-
פרק ד: ״בזכות הבתולה הטהורה... וכל המעונים והקדושים״ — ״בתחינת הבתולה הטהורה... וכל הרוגי המלכות והקדושים״. שפאפעה — תחינה ותיווך; אלשהדא — הרוגי מלכות במובנם הטכני. נוסחת החיתום הושבה למשמעה, והיא עדותו הגלויה של החיבור על אופיו.
-
פרק ד: ״את השבח ואת התודה ואת היקר״ — ״את השבח ואת התודה ואת ההדר״. אלוקאר — הדר ומורא; ״היקר״ אינה לשון עברית תקנית במובן זה.
ג. איחודי לשון וכתיב שיטתיים
מלבד התיקונים המפורטים, נערכו בנוסח איחודים שיטתיים של הכתיב והסגנון, שלא פגעו במלת המקור אלא הלבישוהו שיטה אחת. אלה נמנים כאן כקטגוריות, ודוגמאותיהן:
-
כתיב חסר תנאיי אחיד (16 מקומות): בכוונה ← בכונה; בניסיון ← בנסיון; בענייני ← בעניני; תחילה ← תחלה; תפילה ← תפלה; האלוהים ← האלהים; העוונות ← העונות; ציויתני ← צויתני; וישרוף ← וישרף; וכבואם ← וכבאם; בחוזקה; משחוט ← משחט; לשחוט ← לשחט; ייבחן ← יבחן
-
לשון מקראית במקום סמיכות מדוברת (8 מקומות): מה שהיתה ← אשר היתה; שאמרה ← אשר אמרה; שיצא ← אשר יצא; שהוגבה ← אשר הוגבה; מה שיהיה ← אשר יהיה; מה שניסו ← אשר נתנסו; והיא יודעת ← וידעה; ואני אצל אמי ← בהיותי אצל אמי
-
בחירת מילה אחידה (14 מקומות): חזר ← שב (חמישה מקומות); ומהללים ← ומשבחים; ומבחין ← ובוחן; ויעמוד ← ויעמד; עם צעקה ← בצעקה; תכחש ← תכזב; שביכולתו ← כי ביכלתו; שאלתיך ← שואלך אני; ומסור ← ומסר; ובחוזק ← בחזק
-
השלמות זעירות על פי המקור (4 מקומות): מדמי (במקור: טפה מדמי); שלך (במקור: כינוי הקניין שבתיבת אודאג); שני הזקנים (במקור: דואל); וממנו (הבקר בזכר)
ד. תיקוני לשון וכתיב
״וסוכי את ראשו״ — ״וסכי את ראשו״ (לשון ציווי נקבה.)
״ותרחצהו ותסכהו ותשקיהו״ — ״ותרחצהו ותסכהו ותנשקהו״ (על פי המקור: בוסתה — ותנשקהו.)
״מה לך בוכי״ — ״מה לך בוכה״ (בשלושה מקומות.)
״שילווה אתכם״ — ״שילוה אתכם״ (בניין הפעיל של לוה, כלשון המקור.)
״לנגוהת לזרוח״ — ״לנגה לזרוח״ (לשון תקנית.)
״הגידה לי״ — ״הגד נא לי״ (לשון ציווי זכר, כנגד אח׳ברני שבמקור.)
״שתתרצה עלי״ — ״שתרצני״ (יישוב התחביר.)
״הקרא לה ממני שלום רב״ — ״העבר נא לה ממני שלום רב״ (כלשון המקור.)
״אשר יעדתני״ — ״אשר הבטחתני״ (מעין תיקון ב בסמוך.)
״עשה כאשר ציוך ה׳״ — ״עשה כאשר צויך ה׳״ (לשון תקנית.)
״כי היום אלך ואשוב אליכם״ — ״כי היום אצא לדרכי ואשוב אליכם״ (השלמת היציאה לדרך שבמקור.)
ה. אשר הושאר על דרך הענין
אלה דברים שנשתמרו מן המהדורה העברית שלפנינו על דרך הענין, בלא סילוף ובלא תוספת מהותית, ולא נראה לשנותם:
-
״לך לך״ — בשני מקומות; הדהוד מקראי שאינו מוסיף על ענין המקור.
-
״ואיה השה לעלה״ — על דרך בראשית כב, ז; ענין השאלה שבמקור נשמר בשלמותו.
-
״ידיד ה׳ צבאות״ — תוספת מהדרת, כנגד ״ידיד רב העולמים״ שבמקור.
-
״אל הבקר״ — לתיבה החריגה שבמקור (אלבאקורה); על דרך הענין.
-
״חלב שמן״ — הוספת ביאור קלה לתיבה העמומה אלדהן.
-
״ברוך אתה״ ו״תודה לה׳״ — נוסחאות השבח שבפי הדוברים, על דרך הענין.
-
״את החלבים״, ״ממוסריו״ — פתרונן של תיבות עמומות (אלתלוא, אלכנאף) על דרך הענין.
-
״אמנו״ — כנגד ״האשה״ שבמקור; פירוש מובן מאליו.
תגובות