חלק א — דברי יצחק ליעקב והגנאלוגיה
אדוני אבי אברהם, הנצר הרענן, יצא מן העולם הזה אל העולם העליון. לא יכולתי לעשות דבר, בני, כי הגזרה הבאה על כל אחד כפי כוחו — היא תהיה, שהכתוב אינו מתערער. אך האלוהים יודע, בני, כי לבי יגע בעבורך, ואני שמח בהולכי אל ה׳. ועתה התאזר ברוח, והנח מעליך את הבכי ואת היללה. שמע, בני, אדבר אליך ואבינך על הראשון היצור, אשר בראו האלוהים בידיו — אבינו אדם ואמנו חוה.
איה הוא הבל? ואיה הוא שת, ואבינו חנוך? ואיה הוא מהלאל אבי מתושלח, ולמך? איה אבינו נח ובניו שם, חם ויפת? וארפכשד, וקינן, ותרח, ועבר, ורעו, ושרוך, ונחור, ואבי אברהם, ולוט בן אחיו? כל אלה לקחם המוות, זולתי אבינו חנוך לבדו, השלם, אשר עלה אל השמים. ואחרי זאת יצאו שנים עשר דור, ויבוא ישוע המשיח מזרעך מבתולה שמה מרים, והאלוהים יחול בו עד תום מאה שנה.
והיה יצחק צם כל יום, ואינו אוכל כלום עד הערב; והיה מעלה את קרבנותיו, בעדו ובעד כל אנשי ביתו, לישועת נפשם; וקם להתפלל בחצי הלילה, וביום היה מתפלל אל האלוהים; ויעש כן שנים רבות. והיה צם שלוש תעניות ארבעים, ארבעים יום בכל פעם; ולא אכל בשר ולא שתה יין כל ימי חייו; ולא טעם טעם פרי, ולא ישן על מטה, כי אם דבק בתפילה ובתחנונים אל האלוהים כל ימיו. ויהי כאשר שמעו ההמונים כי איש האלוהים שבה לו ראייתו, נאספו אליו מכל המחוזות ומכל המקומות, לשמוע את תורתו ואת מצוותיו האהובות, ולדעת כי רוח האלוהים היא המדברת בו.
תגובות