צוואת יצחק
צוואת יצחק היא דברי המוסר והציווי שמסר יצחק אבינו לביתו על ערש דווי, כדרך הצוואות שבמקרא ובספרות ישראל הקדומה: מלאך בא אל האב בערוב ימיו לבשרו את פטירתו, האב מצווה את ביתו, ורוחו נלקחת בטקס שמימי. החיבור פותח בבשורת מיכאל שר המלאכים את יצחק — ודמות המלאך כדמות אברהם אביו; ובו הגנאלוגיה מאדם עד אברהם, דרשת מוסר ארוכה לכוהן על טוהר הגוף ועל תפילת המזבח, חזיון עולם הבא — נהר האש, מדרגות העונש ומעמקי השאול —, עליית יצחק לשמים וקבלת אברהם והצדיקים, והבטחות השכר לעושי הרחמים ביום זכרו; וחותמים מיתת יצחק — נשמתו לבנה כשלג נישאת במרכבה הקדושה. החיבור נחתם לקבוע את יום זכרו של יצחק — עשרים ושמונה לחודש מסורי — ולעודד את הקוראים לעשות רחמים ביום ההוא, שאז "להם בית במלכות השמים".
מסעו של החיבור
החיבור נשתמר בכתבי-יד בלשונות אחדות: הנוסח הקופטי בשני ניביו — הבוהיירי (כתב-יד ותיקן, קופטי 61, מן השנה 962 לספירה) והסהידי (כתב-יד ניו-יורק, פירפונט מורגן M577, מן השנים 894–895, והוא הקדום שבעדי החיבור כולו); הנוסח הערבי — ובראשו כתב-יד פאריס, הספרייה הלאומית 132 (מן השנים 1268–1269), ועליו נסבה המהדורה שלפניכם; והנוסח האתיופי (כתב-יד פאריס 134). החיבור נקרא ונחגג בקהילות מצרים דורות רבים, ותאריך זכרו של יצחק נקבע בלוחות השנה שלהם; והוא מובא כאן בלשון עברית.
מקומו במסורת ישראל
אין בידינו נוסח עברי או ארמי קדום של החיבור. ואולם שורשיו נעוצים בספרות ישראל: סוגת הצוואה — דברי מוסר וציוויים הנמסרים על ערש דווי של צדיק לבניו — גדולה היא במקרא (ברכות יעקב ומשה) ובספרות החיצונית (צוואות שנים עשר השבטים; צוואות איוב ומשה ועוד); וכמה ממוטיביו — המלאך הבא לקחת נשמה, מרכבת השרפים והכרובים, נהר האש, מדרגות העונש והדין בגיהינום, הריח העולה ממעשה האדם — כולם מסורות אגדתיות שגדלו בקרקע היהודית של ארץ ישראל ומצרים ונתגלגלו אל הלשונות שבידינו. וראוי לציין את קרבתו אל מעשה יצחק המובא בנפרד אצלנו — שני החיבורים עומדים על אותו עולם של מסורות העקידה וזכרו של יצחק.
תגובות