שיחת משה — תשיעיתא דמשה גביא בנביאותא, "מעשה משה הנבחר בנביאים" — הוא חיבור קצר הבנוי כולו כשיחה בין משה רבנו לקב"ה. משה עולה להר סיני, מקבל את התורה, ופותח לשאול: מי שעושה מצווה פלונית — מה שכרו? והקב"ה משיב: מי שעושה אותה לשמי — אני נותן לו גמול פלוני.

בחיבור כחמישים יחידות של שאלה־תשובה, וכולן נערכות בדפוס קבוע אחד: מצוות עשה — הכנסת אורחים, צדקה, תפילה, כיבוד אב ואם, שמירת שבת, האכלת יתומים; מצוות לא תעשה — לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב; וגמולי מעשי חסד — ביקור חולים, פדיון שבויים, קבורת מת, ניחום אבלים. והגמולים — רוח הקודש, לבוש אור, מעיין החיים, הצלה מגיהנם, משכן בגן עדן.

מסעו של החיבור

זהו חיבור שנולד, כנראה, מתוך אותה מסורת של שכר מצוות המופיעה במדרשי ישראל — דפוס "מידה כנגד מידה" שלם: מי שמשביע רעב — משביעים אותו מרוח הקודש; מי שמלביש ערום — מלבישים אותו לבוש אור; מי שנותן מים לצמא — משקים אותו מנהר החיים. הוא שרד בלשון הסורית, ובה נישא בקהילות דוברות הארמית במזרח — ובה מובא כאן. הועתק ללשון עברי מלשון סורית — אפוקריפה — התנ"ך האפוקריפי.

כאן מובא החיבור בתצוגה מקבילה: הנוסח הסורי־ארמי באותיות עבריות לצד הנוסח העברי, פסוק לפסוק — וכך ניתן לקרוא את מילות המקור עצמן, בלשונן, זה לצד זה עם קריאתן בעברית.

מקומו במסורת ישראל

שאלת "מה שכרו של העושה" ותשובת "מידה כנגד מידה" מוכרות היטב מבית מדרשו של ישראל: "כל המרחם על הבריות — מרחמין עליו מן השמים"; "הכנסת אורחים גדולה מקבלת פני שכינה"; "כל המלוה את המת — כאילו נושא ארונו של שכינה". החיבור נושם את אותה אווירה: המצווה איננה מס בשמים אלא קשר — וכל מעשה חסד של אדם מזמין את השכינה אל תוך חייו. קריאתו בלשון עברי מחזירה את השיחה אל הלשון שבה נולדה השאלה הזאת.