פרק ב

וְהִנֵּה סֹחֲרִים מִפַּדַּן אֲרָם, הֹלְכִים בִּגְמַלֵּיהֶם לָלֶכֶת מִצְרַיְמָה לִסְחֹר, וָאֶשָּׂא וָאֶדַּבֵּר עִמָּם. וַיִּבָּעֵת אֶחָד מִגְּמַלֵּיהֶם וְגַם הַחֲמוֹר, וַיָּנָס וַיַּפֵּל אֶת הָאֱלֹהִים, וַיִּשָּׁבְרוּ שְׁלֹשָׁה מֵהֶם וּשְׁנַיִם נִשְׁאָרוּ. וַיְהִי כִּרְאוֹת הָאֲרַמִּים כִּי אֱלֹהִים לִי, וַיֹּאמְרוּ אֵלַי: מַדּוּעַ לֹא הִגַּדְתָּ לָנוּ בְּטֶרֶם, כִּי לֹא שָׁמַע הַחֲמוֹר קוֹל הַגָּמָל מֵעוֹלָם, וְלֹא הָיָה לְךָ הֶפְסֵד. תֵּן לָנוּ אֶת הַנִּשְׁאָרִים, וְנִתֵּן לְךָ מְחִיר הָגוּן — כִּי הָיָה לִבִּי דֹּאֵב אֵיךְ אָבִיא סְחוֹרָה לְאָבִי. וְאֶת שְׁלֹשֶׁת הַשְּׁבוּרִים הִשְׁלַכְתִּי אֶל מֵי נְהַר גּוּר אֲשֶׁר בַּמָּקוֹם הַהוּא, וַיִּטְבְּעוּ בַּמְּצוּלָה וְלֹא נִמְצְאוּ עוֹד.